בואו ואגלה לכם את מאחורי הקלעים של "אריטוריקה".

כך אני מכין את הטור: בבוקרו של יום ראשון אני מתיישב עם קפה מהביל, פותח חומש ומתחיל ללמוד את הפרשה מעליית 'ראשון' עד 'שני'. תוך כדי שאני לומד את החומש עם רש"י אני מסתכל בפירושים. והיה אם מצאתי רעיון שמתאים לטור – אני מתחיל לכתוב. אם לא, התסריט יחזור על עצמו ביום שני. אם בשני גם לא מצאתי משהו, אני פותח מספר ספרים בסגנון "הפרשה ופירושה" למיניהם ומושך משם רעיון לאומנות הדיבור מתוך הפרשה.

לרוב, בפרט בשבועות האחרונים, הטור כבר מוכן בראשון – מקסימום שני. השבוע לא מצאתי רעיון חזק דיו בפרשיות 'ראשון' ו'שני' וכבר חשבתי לפתוח ספרים, כנ"ל. אלא שאז, ביום שלישי, התחלתי ללמוד את עליית שלישי. בום!

פרק ט' פסוק א': "וידבר ה' אל משה במדבר סיני.. בחודש הראשון.." הופה! מסביר רש"י לאלתר: דע לך שהפרשה שבראש הספר (בהעלותך את הנרות וכו') לא נאמרה עד חודש אייר. – בסוגריים, מכאן נלמד שאין מוקדם ומאחור בתורה – וכל זה למה? למה באמת הפרשה מופיעה ראשונה אבל נאמרה רק אחרי חודש אייר? אלא כדי לא לדבר בגנותם של ישראל – שכל הארבעים שנה הם הקריבו רק קורבן פסח.

לכן, קודם התורה מספרת על העלאת הנרות בבית המקדש ורק אז עוברת לדבר על קורבן פסח (אפילו – ודווקא בגלל – שזה מה שהם עשו כל הארבעים שנה במדבר).

נו, מה אתם אומרים, יש כאן מסר אדיר לאומנות הדיבור לא? חזק מאוד, אה? רגע, להסביר?! אין בעיה. לפני שמעבירים ביקורת – לתת מחמאה. ככה פשוט.

בפעמים הקודמות הסברתי איך להעביר ביקרות. הפעם נדבר על הרגע שלפני.

במקום לבוא ו'לירות' את דברי הביקורת – להגיד משהו טוב על המבוקר ואז לבקר.

להלן מספר דוגמאות: שיטת הסנדוויץ'. לתת מחמאה – הערה ומחמאה. "יוסי אתה תלמיד נהדר וחשוב לי שתדע שהדיבור בשיעור לא מקובל עלי, סך הכל אתה מנהג טוב בכל השיעורים, המשך כך".

שיטת ה"דווקא": "מנחם, דווקא בגלל שאתה כל כך חשוב לי – אני רוצה להעיר שלא כדאי לעשות את הדבר הזה". או: "דווקא בגלל שאתה תלמיד טוב" / "תמיד קשוב", "מבין אותי". וכן הלאה.

שיטת "אני מרגיש": לא לבוא ב"אני רוצה להעיר שאתה לא מקשיב למה שאני אומר לך". אלא: "אני מרגיש שלא מקשיבים לי". מביקורת זה נהפך לתחושה שאני משתף אותך בה.

וכמובן השיטה האחרונה של הפרשה – שיטת הטיימינג: יש לדעת מתי להעביר ביקורת. לא כל זמן הוא מתאים לשיחה.

וסיפור פיקנטי שסיפר לי ידיד לסיום: פעם הוא ישב בכולל צמח צדק, והרב חיים שלום דייטש – שמרבה לשוחח עם הקהל על שלום בית – אמר ששמע פעם שיש לומר דברי ביקורת רק כאשר טהורים. ישב שם ר' יוסף האלבפינגר ז"ל, יהודי אמריקאי מבוגר שגר ברובע היהודי והיה פסיכולוג לשלום בית שהגיב תיכף שמניסיונו אין לומר ביקורת אף פעם.

מסתבר שלפעמים צריך וכדאי לחכות ארבעים שנה ורק אז להעיר – אם בכלל..

הכותב הינו מומחה באומנות הדיבור והשכנוע | לקבלת טיפים וסודות באומנות הדיבור והשכנוע בקבוצת ווצאפ שקטה: לחץ כאן